היה פעם אדם עשיר שהיה לו בן עצלן. בכל מקום שהבן ניסה לעבוד פיטרו אותו מיד. פנה האב לחברו וביקש ממנו שיעסיק את בנו והוא ישלם לו.
הבן לא אהב לעבוד והחבר נתן לו לשחק ולהשתעשע ובסוף השבוע שילם לו מטבע זהב. הגיע הבן לאבא והראה לו את מטבע הזהב שקיבל תמורת "עבודתו" האבא לקח את המטבע וזרק אותה מהחלון.
הבן חייך ולא כעס. שבוע אחר כך האבא לא שילם לחברו והוא זרק אותו מהעבודה, בשבוע שאחרי פנה האב לאדם אחר וביקש ממנו להעסיק את בנו אבל לדרוש ממנו עבודה תמורת הכסף שיקבל, ואכן הבן שלא היתה לו ברירה, עבד קשה מאוד.
בסוף השבוע בא לאביו והראה לו את מטבע הזהב שקיבל, האבא לקח את המטבע ובא לזרוק אותה אבל אז קפץ הבן והחל לצעוק "אבא לא אל תזרוק עבדתי על זה קשה מאוד". כך לימדו האבא להעריך את העבודה וליהנות מהצלחתו ומעשי ידיו.
בתחילת הפרשה כשמשה מוכיח את עם ישראל הוא פותח בפסוק "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע", כשכוונתו היא שהדרך הרגילה והמהירה ביותר מחורב לקדש ברנע צריכה לקחת אחד עשר יום וה' עשה לכם נס ולכם היא לקחה שלושה ימים, ורק בגלל שקלקלתם נאלצתם להישאר אחר כך במדבר ארבעים שנה.
במילים אלו משה מלמד אותנו שאצל עם ישראל אין אמצע. אם עושים את רצון השם זוכים לנסים גדולים ואם לא מקיימים את רצונו מגיעים למצב הפוך והדרך לוקחת ארבעים שנה.
יהי רצון שנזכה ליישם את שליחותנו בעולם להעריך את העבודה של כל אחד מאיתנו ולהיות שותפים פעילים בהכנת העולם לגאולה אמיתית ושלימה שתבוא בקרוב ממש, ובפרט בימים אלו תשעת הימים שעל מה נחרב בית המקדש על שנאת חינם ועל מה יבנה על אהבת חינם שנזכה לבניין בית המקדש ומלך המשיח ויאמר די לצרותינו ובריאות איתנה לכולם אמן….
