באחד הימים הגיע רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא לעיר הגדולה. במקום התנהלה מריבה בין שני בעלי בתים עשירים, כל אחד מהם רצה שהרב יתאכסן אצלו.
אחד מהם היה תלמיד חכם אבל בעל גאווה גדולה, ואילו השני לא נזהר במצוות.
לאחר התלבטות בחר הרב להתאכסן אצל העשיר שאינו זהיר במצוות.
חסידיו הביעו בפני הרב את תמיהתם, וזה הסביר להם את בחירתו: "על בעלי עבירה אמרה התורה – 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' – אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם, ואם נאה לו להקב"ה להיות דר עימם בדירה אחת, וודאי שנאה גם לי…
ואילו על בעל גאווה אמרו חז"ל (סוטה ה'): 'אין אני והוא יכולים לדור בעולם'".
כתוב בפרשה: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז', טז')
בורא עולם שוכן בתוך עמו, בתוכנו, גם כשאנו טמאים, כפי שאמר רש"י: "אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם".
מדוע בורא עולם שוכן בתוך עם טמא? אולי כי יודע הוא שברגע אחד יכול העם להיטהר, בהחלטה אחת, ברצון אחד, בהתעלות אחת הוא יכול לצאת מכל טומאה ולהיות הכי קרוב אל בוראו.
הטמא והחוטא לא מסירים את השגחת הבורא מעליהם, הם מכירים בו, מתפללים אליו, מבקשים את פניו, אך יצרם מסיתם והם נופלים אחריו.
לא כן אדם בעל גאווה, המסיר לגמרי את השגחת הבורא, מעמיד עצמו במרכז העולם, ואומר בעוז: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" – אדם בעל גאווה מסיט את בורא עולם ממנו, לא נותן לו מקום, וממילא בורא עולם עוזבו…
גם אם חלילה מידי יום אתה נופל, מוסת על ידי היצר "המסובב" אותך על אצבעו, תזכור תמיד שבורא עולם איתך, שוכן לצדך, מחכה לצעד שלך, מחכה להרמת הראש שלך אליו, והוא ברגע אחד יכול למשות אותך אליו ולהוציא אותך מכל טומאה שבה אתה שרוי…
