לרפואת חנה בת מיכל
באחד הימים יצא ראובן בדרכו ראה שתי ציפורים רבות זו עם זו, עד שאחת מהן הרגה את חברתה.
התבונן ראובן בציפור המנצחת ונדהם לראות שהיא עפה, מביאה עשב, מניחה על פיה של הציפור המתה ומחייה אותה.
חשב ראובן: "אילו רק היה לי מן העשב הזה – איזו כוח ועוצמה היו לי".
עוד הוא מהרהר ומפיה של הציפור נשמטו העשבים. הוא רץ למקום הנפילה, לקח את העשב והרגיש "כל יכול", כעת יש בו את הכוח להחיות מתים…המשיך בדרכו ומצא אריה מת מושלך בדרך, והחליט לבדוק את העשב המיוחד שבידיו.
הוא הניח את העשב על פי האריה והחיה אותו. קם האריה וברגע אחד טרף את האיש.
הכוח של אותו האיש היה לו לרועץ כי הכוח שלו הביא עליו את מותו.
כתוב בפרשה: "ויִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז', א')
שואל רש"י: "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתה אותו – הוא ראה שיצא ממנו שמואל הנביא השקול כמשה ואהרון".
קורח היה אדם משכיל, עשיר, מטועני ארון הקודש, הוא קיבל ברוח הקודש שיצאו ממנו גדולי עולם, היו בו כוחות, הוא היה בטוח שהמעשה שהוא עושה הוא הנכון, אך הכוחות שלו הם אלו שהביאו לאובדנו ואובדן משפחתו.
בכל אחד מאיתנו טמונים כוחות, כוחות השייכים רק לנו, כוחות שבחסדי הבורא קיבלנו אותם.
נשכיל להבין למנף את עצמנו ואת הכלל באמצעות הכוחות הללו, לנצל אותם לטובה ולא חלילה לחפור איתם בורות.
נלמד מטעותו של קורח, נשפיע במקומות הנכונים, הרי לא לחינם נתן לנו הקב"ה את הכוחות והיכולות, הכישורים והבינה השייכים רק לנו.
