חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עצב מהול בשמחה: סיפורו של נתנאל ז"ל

הנעליים ששינו את התוכניות, השמחה שבוטלה, מפעל החסד הרחב והאמונה שהחיים חזקים יותר מהכל. משפחת מושיאשוילי מתמודדת עם האובדן של הבן נתנאל אבל בוחרת בחיים. ראיון מצמרר עם יו"ר יד לבנים, יעקב מושיאשוילי, אב שכול, מתגעגע וגאה | מילן מועלם 

סמ"ר נתנאל מושיאשוילי היה אמור לצאת לביתו במוצאי שבת לכבוד בת המצווה של אחותו שתוכננה לתחילת השבוע. הכל כבר היה מוכן. הבגדים, האולם, המוזמנים. הכל, מלבד הנעליים של ילדת יום ההולדת צליל.

ביום חמישי, פחות מיממה לפני שמצא את מותו בהתקלות עם מחבל שחדר לשטח ישראל, שוחח יעקב מושיאשוילי עם בנו נתנאל, ששירת בגבול רצועת עזה והתנצל שלא יוכל להגיע אליו כפי שנהג מידי יום שישי, עם האוכל שם האמא מרינה, לכל החברים.

 האב הסביר לבנו הלוחם שצליל צריכה נעליים לבת המצווה שלה, והוא מצפה לראותו במוצ"ש. זאת הייתה השיחה האחרונה בין יעקב לנתנאל.

ביום שישי לפנות בוקר,1.6.2012, חדר מחבל מרצועת עזה לאזור קיבוץ נירים. ההתרעה הגיעה לכח 12 של גולני שהוקפץ למקום, אך המחבל הצליח להפתיע את הכח ופתח באש, ממנה נהרג נתנאל.

הנעליים כבר לא נרכשו ובת המצווה לא התקיימה, והשמחה לה חיכו במשפחת מושיאשוילי, התחלפה באבל כבד, עם הבשורה על מות הבן. 

המשפחה לא הפסיקה להנציח את הבן בכל דרך אפשרית ולהעניק לו מקום מרכזי בחייהם, גם שנים אחרי מותו. בראיון מרגש לסקופ מספר האב יעקב, שמשמש בשנתיים האחרונות כיו"ר יד לבנים על האובדן, התחושות הקשות סביב יום הזכרון והאזכרה ועל הפעילות שלא תיפסק לעולם עבור נתנאל והמשפחות השכולות. 

יום הזכרון הגיע ולצידו גם האזכרה של נתנאל. איך אתם מרגישים בימים אלו?

"כבר מההכנות לפסח, הראש לא במקום. החגים, לצד יום הזכרון והאזכרה, מעצימים את חסרונו של נתי. אנחנו לא מחכים בבית לאזכרה או יום כזה או אחר, אצלנו זוכרים את נתי תמיד. מבחינתנו הוא חי ונושם כל יום בבית. חסרונו מתעצם בימים אלו אבל לאורך כל השנה, החדר של נתי בבית, הוא החדר החי ביותר".

אתה זוכר את השיחה האחרונה בינכם?

"זה היה ביום חמישי. היינו בהכנות לבת המצווה של הבת צליל. האירוע אמור היה להתקיים ביום שני ונתנאל נשאר שבת בבסיס. התנצלתי בפניו שלא אוכל להגיע כהרגלי ביום שישי עם האוכל של אמא. לפעמים אומרים שלפני שקורה משהו רע, מרגישים את זה, אבל לא הרגשתי כלום".

איך התבשרת על מותו של נתנאל?

"קיבלתי את הידיעה בסופר, בזמן קניות. המודיע הוא חבר ילדות שלי. לא ידעו במי מדובר והגיעו אלינו לבית. מרינה הייתה לבד ונאלצו לספר לה. אליי הגיעו לסופר. פתאום נעמד מולי בחור שאני מכיר, עם מדי צה"ל. לא תיארתי לעצמי שאני הולך לקבל בשורה שנתי נהרג. חשבתי שהם צריכים עזרה, הראש בכלל לא הלך לכיוון הנוראי הזה וככה באמצע הסופר הודיעו לי שנתי נהרג. שאלתי אם הוא היחידי ואמרו לי שכן. הדבר הראשון שיצא לי מהפה באותו רגע זה תודה לקב"ה שלא נהרגו עוד חיילים. באותו רגע הלב שלי נאטם, התחלתי לתפקד על אוטומט. ביקשתי לראות את אשתי והיא הייתה שבורה בסלון. אמרתי לה שזה המבחן שלנו. יצאתי לאסוף את הילדים ולהודיע להם. יפית הייתה בת כמעט 23 לקראת סיום התואר והקטן היה בן 5. האבסורד הוא שכשהלכתי לאסוף את צליל והודיעו לה שאני בחוץ, היא יצאה בשירה וריקודים כי היא הייתה בטוחה שאנחנו הולכים לקנות נעליים. היא לא הבינה מה אני מספר לה, היא אמרה שהיא חשבה שרק מבוגרים מתים".

התעקשת לראות את נתנאל בכל מחיר.

"אמרו לי שאי אפשר ושהוא נמצא בצריפין, אבל התעקשתי. נסעתי ולא אשכח בחיים את התמונה שראיתי. פלג גופו העליון היה חשוף והוא שכב על המיטה עם חיוך. תפסתי אותו ואמרתי לו קום, בוא נלך הביתה ולא הייתה תגובה. כשהפנמתי נשאתי תפילה לקב"ה ואמרתי לנתי שהוא עולה עם מדים מגואלים בדם ואני מבקש שזאת תהיה טיפת הדם האחרונה".

מה גיליתם על נתנאל אחרי מותו?

"גילנו שהוא היה משפיע גם בצבא וגם באזרחות. הייתה לו תכונה של נתינה ועזרה והוא לא יכל לראות שמישהו בצד. לטענתו, האדם הכי חלש היה צריך להיות הכי מקובל בחברה. ידענו מי היה נתנאל, אבל אחרי מותו שמענו סיפורים מדהימים".

נתנאל מושיאשוילי ז"ל. צילום: אלדד עובדיה

 

מאז מותו של נתנאל ועד היום, מתקיים מידי יום שישי שיעור תורה מחזק בו משתתפים צעירים רבים. בתחילת הדרך היו מגיעים לשיעור חבריו של נתנאל מכל קצוות העיר ומספרים על החבר שנפל. גם שידוכים יצאו מהשיעור המדובר ושבע זוגות הכירו והתחתנו לימים, בינהם גם אח של נתנאל שהכיר את אשתו בשיעור לזכרו של אחיו. 

▪️▪️▪️▪️▪️▪️▪️

יובל מור יוסף, החייל האשקלוני שנהרג בגבעת אסף לפני שנתיים, היה מבאי השיעור ואחרי מותו הוקדש שיעור התורה גם לזכרו. 

ולא כאן תמה העשיה של משפחת מושיאשוילי: ההורים הקימו עמותת חסד על שמו של נתנאל, גמ"ח למשפחות נזקקות, תלמוד תורה לילדים ושיעורי הכנה לכיתה א". 

מאיפה הכוחות לעשיה האינסופית?

"הרגשתי ועדיין מרגיש בפעולות האלה שנתי חי ונושם. אצלנו זה לא קיר גלעד וזהו. החדר הכי פעיל בבית זה החדר של נתי. נכנסים יוצאים כל הזמן. זה לא אבן פינה. פעמיים בשנה יש אצלנו ערב מחלקה של 30 חברים שמגיעים ועושים על האש. הם באים, נהנים, מספרים, הושטנו יד וקיבלנו חיבוק גדול. אנחנו רואים את נתי דרך החברים ובני נוער שמשתתפים בפעילויות. יש צביטה בלב כשהחיים ממשיכים בלעדיו. החברים שלו הזמינו אותי לחתונות ואני מקפיד מאוד ללכת. אני מעביר מסר שנתי נמצא איתכם, אתם חשובים לא פחות". 

ואיך האמא מרינה מתמודדת עם האובדן? 

"היא אשת חייל אמיתית. בהתחלה היה לה מאוד קשה. היא לא הייתה מסוגלת לצאת מהבית ולראות שעולם כמנהגו נוהג והבן שלי לא נמצא. אחרי מותו, השתתפנו בקבוצת תמיכה של משרד הביטחון כמעט שנתיים. היינו 5 זוגות מאזור הדרום שאיבדו את הילדים בסמיכות זה לזה. שם אנשים נפתחו וזה עשה טוב למרינה. היא ראתה שכולם באותה סירה. הרגשנו שאפשר לדבר על הצער והכאב ויבינו אותנו. עם הזמן היא השתחררה והבינה שיותר קל לחיות עם זה מאשר להיות במרה שחורה ואנחנו בבית מאוד גאים בדרך שאימצנו". 

לוחם אמיתי

הדרך של נתי לא הייתה קלה אבל הוא לא ויתר בשום שלב. הוא למד בישיבה בבני ברק ובכיתה י"א החליט שמיצה את העולם החרדי והוא מעוניין ללמוד את מקצועות הליבה ולהוציא בגרות. אביו נשלח למשימה וביקש לרשום אותו למקיף ב' אך כמעט וכשל אחרי שהמנהלת הביעה התנגדות לאור הפער הלימודי המשמעותי של התלמיד שמעולם לא למד מקצועות ליבה. 

נתנאל הציע לרדת כיתה ולהשלים את החומר ואכן, בזמן קצר מאוד הדביק פער של חמש שנים מבני כיתתו וסיים עם בגרות בציון 96.

גם בצבא נתקל נתנאל בקשיים. הוא סבל מעין עצלה והיה ימני. כשהיה יורה, הוא פשוט לא היה פוגע ובצה"ל הודיעו לו שלא יוכל להיות לוחם. נתנאל התעקש והבטיח שתוך זמן קצר הוא הופך להיות שמאלי וכך היה. משפחתו מספרת על בחור צעיר, חדור מוטיבציה ורצון. 

המפגש המשפחתי האחרון בנוכחות נתנאל היה כשישה ימים לפני מותו. המשפחה חגגה את חג השבועות יחדיו ובאחת השיחות שעלו באותו מפגש, סיפר נתנאל שמבחינתו, רועי קליין ואלירז פרץ, שנפלו בעת שירותם הצבאי, הם מודל לחיקוי. עוד אמר שמבחינתו, לסיים את השירות הצבאי בלי להיתקל בחוליית מחבלים, נחשב כאילו לא שירתת בצה"ל. שישה ימים לאחר מכן נתקל נתי במחבל ונהרג. 

בחודש יולי השנה אמור היה נתנאל לחגוג את יום הולדתו ה-31.

אביו יעקב משמש בשנתיים וחצי האחרונות כיו"ר יד לבנים. אחרי שאיבד את בנו, פרש משירות של 30 שנה בשב"ס והקדיש עצמו לביתו ולעשיה למען בנו שנפל. 

בין היו"ר לראש העיר תומר גלאם ישנו חיבור מיוחד, כפי שהוא מתאר ולטענתו, דלתו של ראש העיר פתוחה תמיד למשפחות השכולות. 

אחד הסיפורים המרכזיים השנה באשקלון הוא הכוונה לבנות את בית הגמלאי ברחבת בית יד לבנים. מושיאשוילי לא התנגד לחלוטין לתוכנית אך שיתף את נציגי המשפחות השכולות ובעצה אחת הוחלט לבקש מראש העיר לוותר על הרעיון. 

"מבחינתי זה היה יותר ניסיון לרכב על גבם של עסקנים פוליטיים כדי לנגח אנשים. גלאם אמר מההתחלה שאם לא תהיה הסכמה של כלל המשפחות, הפרוייקט פשוט לא יצא לפועל וכך היה. ניסו לעשות כותרות בלי לדעת מה באמת קורה. יש לגלאם ואנשיו ובפרט מרקו סויסה, פינה חמה למשפחות השכולות. מספיק שמשפחה אחת תפגע מהפרוייקט, הוא לא ייצא לפועל". 

 

אהבתם את הכתבה? שתפו...

מה חדש?

הנעליים ששינו את התוכניות, השמחה שבוטלה, מפעל החסד הרחב והאמונה שהחיים חזקים יותר מהכל. משפחת מושיאשוילי מתמודדת עם האובדן של הבן נתנאל אבל בוחרת בחיים. ראיון מצמרר עם יו"ר יד לבנים, יעקב מושיאשוילי, אב שכול, מתגעגע וגאה | מילן מועלם 
דילוג לתוכן