אדם אחד התפרנס למחייתו כחייט התופר תלאים לבגדים קרועים. הוא ישב בפתח שכונות העוני ותיקן לפרנסתו את הבגדים.
באחד הימים החליט לעבור לשכונות היוקרה לאלו שיש להם כסף לתקן בגדים, אולי שם חשב: "אתפרנס טוב יותר".
ימים עברו ואף אדם לא ניגש אליו לתפור את בגדיו. התרעם החייט בפני אחד התושבים: "אתם עשירים קמצנים, אף אחד מכם לא הוציא כסף…"
השיב לו האיש: "שוטה שכמותך, כאן אנשים לא מתקנים בגדים! יש להם מספיק כסף בשביל לקנות חדשים במקום אלו שנקרעו…"
"כתוב בפרשה וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"
פנה משה רבינו לקב"ה וביקש ממנו מחילה על מעשה העגל שעשה העם, והוסיף תירוץ – "כי עם קשה עורף הוא".
אך מה התירוץ הזה "כי עם קשה עורף הוא?"
אם הם עם קשה עורף, בורא עולם לא צריך ללכת איתם?
אמר משה רבינו לקב"ה: "אתה מתפאר במידות הרחמים שלך, אבל אם בני ישראל לא יחטאו לשם מה אתה צריך רחמים? בשביל הצדיקים? בשביל החסידים שלא חוטאים? בשביל מלאכים?
אלא, לך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, כשהעם קשה עורף – והוא חוטא – תוכל לממש את מידות הרחמים שלך… ומה יועילו אלו אצל המלאכים?!"
ומיד לאחר מכן סלח הקב"ה.
כל אדם זכה להיות בעל תכונות אופי טובות, ידע וכישורים רבים, אולם לא תמיד מממשים אנו את הדברים, אלא משתמשים בהם לעיתים לצרכנו האישיים בלבד.
כשנוקשים לעשיר על הדלת ומבקשים צדקה, ברגע שהוא נותן הוא ממלא את הייעוד שלו, לא סתם הביא אותו בורא עולם לעשירות.
אם אתה נותן בלב טוב, עוזר ומרחם, ובא אליך אדם הזקוק למילה טובה, ליחס ואינך נותן לו, אתה מפספס את הייעוד שלך, לא סתם יש לך יכולת הכלה יותר מאחרים.
בורא עולם זיכה אותך להיות מי שאתה, בכוחך לנצל את תכונותיך כדי להשפיע על עצמך ועל העולם כולו, אל תבזבז אותן, אל תישאר אדיש אליהן, השתמש בהן ותקבל חיזוק למעשיך.
יש בך כוחות רבים להפוך מאדם בעל תכונות ואופי טובים לאדם היוצר אחרים להיות כמוך, לתת משלך לאחרים.
אל תפספס את הייעוד שלך, אל תסתגר בארבע אמותיך, תפיץ את עצמך לרבים, תאיר להם את הדרך ובורא עולם יאיר לך את החיים…
