עלינו לדעת ידיעה ברורה, שתענוג הוא לא דווקא הנאה של אכילה, שתיה או דבר אחר שגורם לאדם עונג. תענוג הוא גם אדם שנהנה לצער את עצמו והוא נהנה מהצער, שמצער את עצמו, זה גם תענוג.
וכן אדם שנהנה להיות בעצבות ובנפש מדוכדכת, גם הוא בגדר תענוג.
ולכן עלינו לדעת שעובד השם זה לא אדם שהשתלט על הרצונות שלו, כמו אדם ששולט על הגוף שלו על ידי ספורט או כאלו דברים. עובד השם זה אדם שהרצונות שלו מבקשים את הגשמיות, והוא עוצר ומונע את עצמו, כי הקב״ה ציוה אותו.
עובד השם הוא אדם שלא צם כי מגיע לתענוג לצום, ולא עושה גילגול שלג כי זה גורם לו תענוג לסגף את עצמו. עובד השם הוא אדם שמצטער וקשה לו לצום וקשה לו לעשות גילגול שלג, ולא נכנס לגדר של הנאה בצומות ובסיגופים.
כי אם אדם נכנס לגדר של נהנה בצומות ובסיגופים, חוטא הוא ומאבד את המטרה האמיתית והנכונה שעליה צם, ועליה עובד את כל עבודתו.
ישנם אנשים רבים שהתחילו את הדרך נכון, ובמעלה הדרך איבדו את הדרך. התחילו לצום בשובבי״ם ואף לעשות תענית הפסקה ממוצאי שבת עד ערב שבת, אך בהמשך התחילו להנות מהצום ומהצער שמצערים את עצמם. וכן בתיקוני גלגולי שלג, בתחילה התחילו בצורה נכונה ואמיתית, אך בהמשך התיקונים נהיתה להם להנאה עם כל הקושי שבתיקונים, ושם איבדו את הדרך של התיקון האמיתי.
תיקון אמיתי הוא לחיות את הצער ולהרגיש את הפגם שקילקל וללכת לשורש של הפגם, על פי הדרך שתיקן לנו רבנו האר״י הקדוש זצוק״ל, על כל פגם שפגם יש תיקון. או על ידי צומות או בפידיון בכסף, ולהרגיש את הכאב ולא להנות מהכאב.
וכן כשנלחם להגיע לעבודת המידות, לא יביא את הרגשות שלו לאילוף של קיום המצות, אלא להבנה שזו דרך השם והוא מקיים את דרך השם,
כי הקב״ה ציוה ולא לאלף את הרגשות ואת המידות. כי אם מאלף את הרגשות ואת המידות, מאבד הוא את עבודת השם האמיתית שצריך לעבוד ולעמול, להשיג את התורה הקדושה.
ולכן שלמה המלך החכם מכל אדם, מלמד אותנו ״תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי״ תורה שבאה במלחמה, בהתמודדות, לא באילוף, היא עומדת עם האדם. אדם שמאלף את עצמו, התורה והמצות שלו לא שלמים ולא מגיעים לתכלית שהקב״ה ציוה אותנו.
אם כך עלינו לדעת, שכל המהות של תענוג משתנה, כי תענוג יכול להיות גם צום וגם גילגול שלג. אך הצום והגילגול שלג אסור להם להגיע ולהיות בתורת תענוג. וזה חלק מימי התשובה של השובבי״ם, לשבור את התשובה שנכנסת לגדר תענוג, כי תשובה שהיא בגדר תענוג מאבדת את התשובה שבה.
ולכן מצאנו הרבה בעלי תשובה ששבו בתשובה מכל ליבם, ואחרי כן הגיעו למצבים קשים עם בניהם או בעיות בבית של אמונה ושל חינוך. והכל נובע מזמן התשובה, כי חזרו בתשובה והיה תענוג מהתשובה.
ועל כל רב להודיע לכל תלמידיו בשלבים הראשונים של התשובה, לא להתענג מהתשובה.
וזה מה שמצאנו אצל אברהם אבינו, ״וְהֶאֱמִן בַּה׳ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה״ האמונה היתה בלי תענוג וקיבל על זה שכר כצדקה. וישאל האדם, אם כן ממה להנות בשעת התשובה, מותר להנות מזה שאדם יודע שהקב״ה בשמחה, ואז הוא שמח משמחת הקב״ה. ועל זה מקבלים שכר בעולם הזה וזה מותר לשמוח ולהתענג מזה שיש שמחה בשמים ממעשיך, ולא להתענג מהמעשים שלך.
כי עונג מהמעשים שלך בין עונג של הנאה, בין עונג של צום וסיגוף, פוגעים פגיעה גדולה בכל המהות של עבודת השם. ותענוג המותר הוא תענוג של שבת קודש ״וקראת לשבת עונג״ זה עונג שמתקן תענוגות אחרים, אפילו תענוגות של מצות ומעשים טובים.
ובימים האלו שהאמת נעדרת, והטוב והרע מבולבלים יחד, וקשה להבחין הבחנות עדינות והיצר הרע נמצא בהבחנות הקטנות, ששם האדם מזלזל. ״לפתח חטאת רובץ״ ושם מחטיא את האדם בדברים שאדם לא חושב עליהם. אך כאשר מגיע לדין ולמקומות מוארים, ששם רואים הכל בביאור ובבירור, נכנס האדם לצרה צרורה ולקטנות המוחין.
ולכן בימים אלו וביותר בשבת קודש, נישר את העונג, לעונג אמיתי של קדושה. ונשאיר את העמל והטירחה והכפרת עונות, לימים אלו של השובבי״ם וכך נזכה לראות בגאולת עולמים.
יאשיהו יוסף.
